הסיפור של לאה, רקדנית ואמא, שבחרה ללדת בבית, כי הרגישה שהיא מספיק מחוברת לעצמה ולצרכים שלה, ומיד אחרי הלידה, בחרה לצאת מהבית לבית המלון ליולדות הדסה בייבי, מתוך היכרות עם הגוף שלה והצרכים שלו, והבנה שהיא זקוקה למנוחה כדי לחזור לאיתנה.
"בהריון עם הבת השנייה, החלטתי ללדת בבית. המקום הכי טבעי, כמו שנשים ילדו פעם. מיד אחרי הלידה את מקבלת את התינוק, ישנה אתו, אין עוד תינוקות צורחים מסביב, אין עוד נשים אתך בחדר, אין מוניטור וצעקות, אין רעש של מיטות מתגלגלות סביבך ולא דוחפים לך אפידורל. רציתי להיות רגועה בלידה שלי. הייתי במקום שלי, עם הבגדים שלי והאוכל שלי ובלי לחץ.
הלידה נמשכה 12 שעות, כשחלק מהזמן הבן הבכור היה לידי. ילדתי על מזרן על הרצפה ליד המיטה שלי. מיד אחרי הלידה המיטה שלי הייתה מוכנה ונכנסתי אליה עם הבת שלי וישנו ביחד. כשקמתי, ישבתי עם בעלי על הספה ושתינו יחד תה. בעלי אמר לי בהתפעלות "את בנאדם! לא ידעתי שאפשר לצאת ככה מלידה. איזה כיף להסתכל עליך, מתאוששת ומחייכת והולכת שעתיים אחרי הלידה. זה באמת היה הדבר הכי טוב בשבילך!
48 שעות אחרי הלידה עברתי למלון היולדות הדסה בייבי, צמוד לבית-חולים הדסה עין-כרם בירושלים. בגלל שהיה כבר ילד אחד בבית, ידעתי שאני לא אוכל לישון מתי שאני רוצה, והייתי צריכה למצוא לי מקום להחלמה.
יועצת ההנקה שלי המליצה לי להגיע להדסה בייבי. בגלל שילדתי בבית. בכלל לא עלה בדעתי ללכת לבית החלמה. חזרתי הביתה ומיד חזרתי לשגרה ולעבודות הבית. היועצת אמרה לי שאני חייבת פסק זמן. היא אמרה לי 'את תיהני בהדסה בייבי!'.
הגעתי להדסה בייבי והייתה לי חוויה מקסימה! פחדתי מהמפגש עם אחיות ועם התינוקייה. הגעתי לתינוקיה, היה שם שקט מוחלט ורוגע. אינה בטקילין, האחות הראשית, קבלה אותי כל כך יפה, עודדה אותי והבטיחה לי שהילדה בידיים טובות.
היחס שקבלתי בהדסה בייבי היה מדהים. לא היה דבר כזה יותר מדי שאלות. מכבדים את הנשים ומתייחסים לכל שאלה כאילו היא הכי חשובה. מאד אכפתיים כלפי היולדת והתינוק שלה.
הצוות המקצועי היה נהדר. הרגשתי שכל אחות הייתה מצוינת. גם הסדנאות שהן עורכות היו טובות. האווירה נורא נעימה. נעים שיש מעט נשים ואין רעש. יש זמן להכיר אחת את השנייה.
את הבן השלישי ילדתי בלידה ביתית בבקתת-לידה עם אמבטיה וג'קוזי. הפעם התאים לי ללדת בלידה ביתית מחוץ לבית, כי החלטתי שהילדים צריכים את סדר היום הרגיל שלהם, ואם אלד בבית, אצטרך להוציא אותם מהבית. הסידור היה שבעלי נשאר אתם בבית, כי רק עליו אני סומכת, ואני אצא עם הדולה הקבועה שלי.
כשהיו צירים, הבת שלי נשמה אתי. הילדים עברו את הצירים יחד אתי. הם רגילים לרקוד אתי תמיד, וכשכרענו יחד, זה היה להם טבעי. במהלך כל הצירים עשיתי מתיחות ותרגילי ריקוד. המיילדת אמרה שהיא ראתה כבר אלפי נשים יולדות, ומעולם לא ראתה אישה עושה את זה. הדולה, שלוותה אותי בכל הלידות, ספרה לה שגם כשהייתי מחוברת למוניטור רקדתי. בעצם, עשיתי לדולה ולמיילדת שלי מופע מחול פרטי.
הכל היה ממש רגוע. עם העצים מסביב, הרוח, צפורים מצייצות, ואני יחפה על הדשא. כשהייתה לי פתיחה והצירים גברו נכנסתי למים.
הלידה עברה מהר מאד. זו היתה חוויה מקסימה. היה לי כיף בכל רגע. גם עם הכאב. כשלא רואים את הכאב כדבר רע, אלא כדבר טבעי, שהוא חלק מתהליך, הכל קל יותר. כשמגיעים עם פחד ואומרים 'אני חייבת אפידורל', אז זה באמת מפחיד.
בלידה האחרונה ממש חיכיתי לכל ציר. ככל שהציר כאב יותר, ידעתי שאני קרובה יותר להחזיק את התינוק בידיים שלי. הציר הוא לא דבר רע, אלא דבר מאד חיובי. אני חושבת שנשים לא מודעות ולא יודעות להעריך את עצמן ואת הגוף שלהן, ולהשתמש בו בצורה נכונה.
ההכרות הטובה שלי עם עצמי ועם הגוף שלי, היא שהביאה אותי להחלטה שגם מבקתת הלידה אני עוברת להדסה בייבי. הייתה לי חוויה כזאת מקסימה בפעם הראשונה (הלידה השנייה), שהחלטתי לחזור.
חזרתי להדסה בייבי, כשהבן שלי היה בן שבועיים, שבוע בדיוק אחרי הברית, והייתי רגועה ונינוחה, ומרוצה מאד מההחלטה לקחת פסק זמן וזמן איכות רק לי ולתינוק החדש.
כל ההתנגדות שלי להתרחק מהבית בשעת הלידה מתפוגגת, כשמדובר בתהליך ההחלמה וההתחזקות שלאחר חווית הלידה.
כשהלידה מסתיימת, זה הזמן להשאיר את בני הבית בבית, ולצאת לבית המלון, לאסוף כוחות ולהתחזק, לקראת תחילתו של הפרק החדש בחיי המשפחה, עם התוספת הטרייה."
