אביב זה לידה מחדש, ואני עסוקה בלידה הפרטית שלי. ובלידה של המשפחה הקטנה שלי.
כשהחלטתי להביא את אביב לעולם, אמרו (הרוב חשבו. חלק גם אמרו...) שזה נורא אנוכי מצדי, לכפות על הילד שלי (והיה ברור שזה יהיה ילד, ולא ילדה) חיים במציאות לא פשוטה של משפחה "יחידנית" (מאיפה צצה המילה הזאת?!).
בלי אבא. בלי סבא. בלי סבתא. בלי דודים קרובים. רק אמא.
כשהוא נולד, הייתי תשושה ודי אבודה. הימים בבית חולים עברו מהר והרגשתי שיש עוד כל כך הרבה שאני לא יודעת.
ולמרות שכל הציוד היה כבר מוזמן, והבגדים הנקיים חיכו אצל חברה, הרגשתי שאני לא יכולה להגיע אתו לבית ריק.
אז נכון שצריך להתרגל לזה, ואולי כל החיים נהיה רק שנינו בבית (אבל אני מקווה שלא...), אבל את הימים הראשונים לא רציתי להעביר לבד.
אולי פחדתי.
בעצם, בטוח פחדתי.
ואז הגיעה למחלקה בחורה שנתנה לי פלייר של "הדסה בייבי", ואחרי שאמרתי שזה ממש לא בשבילי, חשבתי שוב, והחלטתי לבדוק.
האחיות בבית חולים היו מקסימות, אבל הרגשתי שזה לא מספיק לי, ושעדיין אין לי את כל הכלים להתמודד עם הזאטוט הזה לבדי.
אז כשהשתחררתי ממחלקת יולדות, עברתי למלון היולדות.
האחות קבלה אותי עם חיוך גדול ובקול הכי רגוע ששמעתי אי פעם. גם כשאביב התחיל להתלונן (ואז גם לצרוח) היא לא נלחצה כמוני. היא דברה אתו, נגעה בו והרגיעה אותו. האמת... גם אני נרגעתי.
היא שכנעה אותי ללכת לאכול ולהשאיר אותו אצלה בתינוקייה, והבטיחה שאני אוכל להניק אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שנפרדתי ממנו, ופחדתי, אבל השתכנעתי.
אכלתי לי בשקט. מסביב היו יולדות בלי החלוקים האלה של בית חולים. נשים. אמהות. לא חולות.
חזרתי מהאוכל, הנקתי את התינוק שלי בשקט בחדר הנקה ואז בלב שקט (כמעט. לא אשקר שהיו שם גם קצת רגשות אשמה) השארתי אותו עם האחיות, והלכתי לישון בחדר שלי.
ואיזה חדר! ממש בית מלון! עם כל הפינוקים שצריך, בתוספת מה שלא רואים בדרך כלל בבית מלון: שידת החתלה, קרם, מגבונים וחיתולים. צחקתי מהניגוד הזה של בית מלון ותינוק חדש. אבל החיים לא נגמרים, הם רק מתחילים, נכון? אז מותר לי בית מלון.
לא. קבלו תיקון. מגיע לי בית מלון.
כי אין משאית עם מדליות. ואף אחד לא מחכה לי בבית. ואף אחד גם לא יעזור לי בבית.
אז אני מרשה לעצמי לישון בשקט בבית מלון, בזמן שאביב שלי ישן בעריסה הקטנה. שזה גם סוג של בית מלון עבורו, לא?
הייתי בהדסה בייבי כמה ימים, ישנתי שם כמה לילות (טובים), אכלתי בשקט. הלכתי לסדנאות, קבלתי טיפים ועצות, אבל מה שבעיקר קבלתי זה קצת מנוחה והמון בטחון.
בטחון שאני יכולה לבד.
בטחון שאני יודעת מה לעשות עם אביב.
בטחון שיהיה בסדר.
ובטחון שהאביב שלי מביא אתו התחלה חדשה, בדיוק כשבחוץ מתחילה הפריחה ויש הרגשה של סוף החורף וניצנים של אביב.
כשהחלטתי להביא את אביב לעולם, אמרו (הרוב חשבו. חלק גם אמרו...) שזה נורא אנוכי מצדי, לכפות על הילד שלי (והיה ברור שזה יהיה ילד, ולא ילדה) חיים במציאות לא פשוטה של משפחה "יחידנית" (מאיפה צצה המילה הזאת?!).
בלי אבא. בלי סבא. בלי סבתא. בלי דודים קרובים. רק אמא.
כשהוא נולד, הייתי תשושה ודי אבודה. הימים בבית חולים עברו מהר והרגשתי שיש עוד כל כך הרבה שאני לא יודעת.
ולמרות שכל הציוד היה כבר מוזמן, והבגדים הנקיים חיכו אצל חברה, הרגשתי שאני לא יכולה להגיע אתו לבית ריק.
אז נכון שצריך להתרגל לזה, ואולי כל החיים נהיה רק שנינו בבית (אבל אני מקווה שלא...), אבל את הימים הראשונים לא רציתי להעביר לבד.
אולי פחדתי.
בעצם, בטוח פחדתי.
ואז הגיעה למחלקה בחורה שנתנה לי פלייר של "הדסה בייבי", ואחרי שאמרתי שזה ממש לא בשבילי, חשבתי שוב, והחלטתי לבדוק.
האחיות בבית חולים היו מקסימות, אבל הרגשתי שזה לא מספיק לי, ושעדיין אין לי את כל הכלים להתמודד עם הזאטוט הזה לבדי.
אז כשהשתחררתי ממחלקת יולדות, עברתי למלון היולדות.
האחות קבלה אותי עם חיוך גדול ובקול הכי רגוע ששמעתי אי פעם. גם כשאביב התחיל להתלונן (ואז גם לצרוח) היא לא נלחצה כמוני. היא דברה אתו, נגעה בו והרגיעה אותו. האמת... גם אני נרגעתי.
היא שכנעה אותי ללכת לאכול ולהשאיר אותו אצלה בתינוקייה, והבטיחה שאני אוכל להניק אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שנפרדתי ממנו, ופחדתי, אבל השתכנעתי.
אכלתי לי בשקט. מסביב היו יולדות בלי החלוקים האלה של בית חולים. נשים. אמהות. לא חולות.
חזרתי מהאוכל, הנקתי את התינוק שלי בשקט בחדר הנקה ואז בלב שקט (כמעט. לא אשקר שהיו שם גם קצת רגשות אשמה) השארתי אותו עם האחיות, והלכתי לישון בחדר שלי.
ואיזה חדר! ממש בית מלון! עם כל הפינוקים שצריך, בתוספת מה שלא רואים בדרך כלל בבית מלון: שידת החתלה, קרם, מגבונים וחיתולים. צחקתי מהניגוד הזה של בית מלון ותינוק חדש. אבל החיים לא נגמרים, הם רק מתחילים, נכון? אז מותר לי בית מלון.
לא. קבלו תיקון. מגיע לי בית מלון.
כי אין משאית עם מדליות. ואף אחד לא מחכה לי בבית. ואף אחד גם לא יעזור לי בבית.
אז אני מרשה לעצמי לישון בשקט בבית מלון, בזמן שאביב שלי ישן בעריסה הקטנה. שזה גם סוג של בית מלון עבורו, לא?
הייתי בהדסה בייבי כמה ימים, ישנתי שם כמה לילות (טובים), אכלתי בשקט. הלכתי לסדנאות, קבלתי טיפים ועצות, אבל מה שבעיקר קבלתי זה קצת מנוחה והמון בטחון.
בטחון שאני יכולה לבד.
בטחון שאני יודעת מה לעשות עם אביב.
בטחון שיהיה בסדר.
ובטחון שהאביב שלי מביא אתו התחלה חדשה, בדיוק כשבחוץ מתחילה הפריחה ויש הרגשה של סוף החורף וניצנים של אביב.
