עם ההריון מגיעות הדאגות, מלוות בקצת סימני מתיחה והרבה מאד מתח והתרגשות.
עם הלידה מגיע תינוק קטן, אושר גדול, אחריות כבדה, משקל עודף ומנה גדושה של רגשות אשם.
נראה שזה מגיע בעסקת חבילה עם הפיכתנו לאמהות - רגשות האשם.
אולי אני אמא לא מספיק טובה? אולי אין לי מספיק חלב? למה הוא בוכה לי? מה עם האח הגדול (או האחות הגדולה במקרה שלי)? ולמה אני מתנהגת ככה לבעלי? מה יהיה עם העבודה? מה יהיה עם הכרס הזאת? למה אני כל הזמן מתבכיינת? ומה עם האירוע הזה, שצריך להרים תוך 8 ימים?
ים השאלות והחיבוטים שבו אנחנו, האמהות, מוצאות את עצמנו, מציף אותנו ולא נותן לנו מנוחה. וכך, מרוב דאגות, אנחנו שמות את כולם לפנינו, ואת הצרכים שלנו בעדיפות אחרונה.
מי לא מכירה את ההרגשה הזאת של "אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי" או "זה ממש לא לעניין עכשיו"? לא משנה אם מדובר בשמלה חדשה, טיפול פדיקור או נמנום של שעה. את כל ה"פינוקים" האלה מלווה תחושה של רגשות אשם פולניים, שמגיעים בלי שום קשר למוצא שלנו.
ואם מדברים על פולנים, סבתא שלי תמיד אמרה, שיש דברים שלאישה אסור לוותר עליהם (היא גם אמרה עדיף לקנות יקר וטוב מאשר זול ורע... או משהו כזה, אבל זה לא קשור.)
אז אולי סבתא שלי ז"ל התכוונה לקרמים יקרים, אבל זה רק בגלל שהיא לא בדיוק דמיינה לעצמה שיש דבר כזה בית מלון אחרי לידה. אני די בטוחה שלו היא הייתה עדיין אתנו, היא הייתה אומרת לי שעשיתי טוב, כשהחלטתי לקחת את העצה שלה ולפרגן לעצמי פינוק הכרחי.
כי אחרי הלידה לא חזרתי הביתה. אחרי יום בבית חולים אמרתי שלום לאחיות ולחלוקים, לשתי הנשים ההורמונליות שהיו אתי בחדר, לקחתי את התינוקי שלי ועברתי למלון יולדות.
בניגוד לאינסטינקט האשם (הכבד) שלי, לא נסעתי הביתה, לא עשיתי כביסה, לא העמדתי סירים ולא שטפתי את הבית. נתתי לעצמי מתנה (או יותר נכון, בקשתי מהחברות שלי לתת לי מתנה. ואל תדאגו, כבר חישבתי שכשארבע בנות אוספות יחד כסף, זה ממש לא יוצא הרבה... טוב, בכל זאת אני פולנייה...)
ואיזה מתנה?! שלושה לילות בבית מלון ליולדות.
ילדתי בהדסה עין-כרם, אז אני, התיק והתינוק חצינו את הכביש מבית החולים והגענו לעולם אחר.
הגענו להדסה בייבי ביום שני בבוקר. הבאתי את התינוקי לתינוקייה, האחיות קבלו אותי ואותו בכזה נועם, שמיד נמסתי, ואז...נכנסתי לחדר שלי, התקלחתי במקלחת הפרטית שלי וזחלתי למיטה הזוגית שלי. לבד. בלי תינוק. בלי בעל. בלי הבת הגדולה. בלי רגשות אשם (טוב...היו קצת, אבל בוא לא נהיה קטנוניים) וישנתי.
אחרי בערך שלוש שעות התקשרו מהתינוקייה ואמרו שהבן שלי חושב שהגיע הזמן לאכול. אז הנקתי אותו בכיף, בחדר שלי, בשקט, ברוגע. וכשהוא שבע, החזרתי אותו למלון שלו וחזרתי לעולם הפרטי שלי.
אחר הצהריים הגיע הבעל החמוד שלי עם הבכורה שלנו, שהייתה כל-כך נרגשת! היא כבר ראתה את אחיה בבית-החולים, אבל פה היה לנו חדר פרטי, בלי עוד נשים, בלי עוד משפחות, בלי רעש ובלי צלילים מלחיצים של מוניטור. סתם משפחה בבית מלון. קפצנו גם לקניון הצמוד וקנינו לה איזה סיכה חמודה לראש, וכל האירוע הזה היה צ'ופר אדיר בשבילה, ורגיעון אמיתי לרגשות האשם שלי.
כשהם הלכו, הלכתי לאכול ארוחת ערב. במסעדה! לא בחדר אוכל! עם בגדים! לא עם חלוק בית-חולים מדכא!
למחרת כבר היה לי קצת כוח, אז הלכתי לסדנא וקצת פטפטתי עם יולדת אחרת, שילדה באזור המרכז והגיעה לשם במיוחד. אבל מהר מאד התעייפתי, וחזרתי לחדר ופשוט נהניתי מהזוּלה. בהיתי קצת בטלוויזיה, פתרתי חצי תשבץ ורוב הזמן פשוט ישנתי.
והתינוק? הבת שלי נורא אוהבת לראות סרט של הכבש הששה עשר, שם אישה מספרת על התינוק שלה: "הוא נורא אוהב שאמא חוזרת, אבל בשביל זה אמא צריכה ללכת". כך הרגשתי גם עם התינוק שלי. כשבאתי להניק אותו, נהניתי מכל רגע והוא שמח להתחבר אלי ולינוק, וכשהלכתי, ידעתי שהוא בידיים טובות וחוצמזה – תמיד חזרתי...
לפני הלידה השנייה, נזכרתי בימים הראשונים אחרי הלידה של הגדולה, עם כל הלחץ והמבקרים והעצות של כל הסבתות. ידעתי שלא אוכל לעמוד בזה שוב כל-כך מהר, והידיעה שעוד מעט עושים לפיצי שלי ברית מילה רק הוסיפה ללחץ שלי, אז פשוט נתתי לעצמי ארכה.
בניגוד למה שחשבתי, כולם קבלו את זה בהבנה: בעלי, אחותי, אמא שלי, חמותי ואפילו הבת שלי. אז אם כולם יכולים לפרגן לי, למה שגם אני לא אפרגן את זה לעצמי?
אפילוג:
אחרי 3 ימים כבר הייתי צריכה לחזור לעולם האמיתי:
להתכונן לברית, לקחת את הילדה לגן ולחוגים ולהיכנס לבגדים הישנים שלי. אבל הייתי כבר הרבה יותר חזקה, רגועה ובטוחה בעצמי, והכל היה הרבה יותר פשוט פתאום. והכל בזכות העובדה שלא פחדתי לתת לעצמי זמן, ולא נכנעתי לרגשות האשם ולמחשבה המנקרת בראש: "באמת מגיע לי פינוק כזה?".
כי פתאום ידעתי: זה ממש לא פינוק, וזה מה-זה מגיע לי...
מלון יולדות הדסה בייבי
עם הלידה מגיע תינוק קטן, אושר גדול, אחריות כבדה, משקל עודף ומנה גדושה של רגשות אשם.
נראה שזה מגיע בעסקת חבילה עם הפיכתנו לאמהות - רגשות האשם.
אולי אני אמא לא מספיק טובה? אולי אין לי מספיק חלב? למה הוא בוכה לי? מה עם האח הגדול (או האחות הגדולה במקרה שלי)? ולמה אני מתנהגת ככה לבעלי? מה יהיה עם העבודה? מה יהיה עם הכרס הזאת? למה אני כל הזמן מתבכיינת? ומה עם האירוע הזה, שצריך להרים תוך 8 ימים?
ים השאלות והחיבוטים שבו אנחנו, האמהות, מוצאות את עצמנו, מציף אותנו ולא נותן לנו מנוחה. וכך, מרוב דאגות, אנחנו שמות את כולם לפנינו, ואת הצרכים שלנו בעדיפות אחרונה.
מי לא מכירה את ההרגשה הזאת של "אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי" או "זה ממש לא לעניין עכשיו"? לא משנה אם מדובר בשמלה חדשה, טיפול פדיקור או נמנום של שעה. את כל ה"פינוקים" האלה מלווה תחושה של רגשות אשם פולניים, שמגיעים בלי שום קשר למוצא שלנו.
ואם מדברים על פולנים, סבתא שלי תמיד אמרה, שיש דברים שלאישה אסור לוותר עליהם (היא גם אמרה עדיף לקנות יקר וטוב מאשר זול ורע... או משהו כזה, אבל זה לא קשור.)
אז אולי סבתא שלי ז"ל התכוונה לקרמים יקרים, אבל זה רק בגלל שהיא לא בדיוק דמיינה לעצמה שיש דבר כזה בית מלון אחרי לידה. אני די בטוחה שלו היא הייתה עדיין אתנו, היא הייתה אומרת לי שעשיתי טוב, כשהחלטתי לקחת את העצה שלה ולפרגן לעצמי פינוק הכרחי.
כי אחרי הלידה לא חזרתי הביתה. אחרי יום בבית חולים אמרתי שלום לאחיות ולחלוקים, לשתי הנשים ההורמונליות שהיו אתי בחדר, לקחתי את התינוקי שלי ועברתי למלון יולדות.
בניגוד לאינסטינקט האשם (הכבד) שלי, לא נסעתי הביתה, לא עשיתי כביסה, לא העמדתי סירים ולא שטפתי את הבית. נתתי לעצמי מתנה (או יותר נכון, בקשתי מהחברות שלי לתת לי מתנה. ואל תדאגו, כבר חישבתי שכשארבע בנות אוספות יחד כסף, זה ממש לא יוצא הרבה... טוב, בכל זאת אני פולנייה...)
ואיזה מתנה?! שלושה לילות בבית מלון ליולדות.
ילדתי בהדסה עין-כרם, אז אני, התיק והתינוק חצינו את הכביש מבית החולים והגענו לעולם אחר.
הגענו להדסה בייבי ביום שני בבוקר. הבאתי את התינוקי לתינוקייה, האחיות קבלו אותי ואותו בכזה נועם, שמיד נמסתי, ואז...נכנסתי לחדר שלי, התקלחתי במקלחת הפרטית שלי וזחלתי למיטה הזוגית שלי. לבד. בלי תינוק. בלי בעל. בלי הבת הגדולה. בלי רגשות אשם (טוב...היו קצת, אבל בוא לא נהיה קטנוניים) וישנתי.
אחרי בערך שלוש שעות התקשרו מהתינוקייה ואמרו שהבן שלי חושב שהגיע הזמן לאכול. אז הנקתי אותו בכיף, בחדר שלי, בשקט, ברוגע. וכשהוא שבע, החזרתי אותו למלון שלו וחזרתי לעולם הפרטי שלי.
אחר הצהריים הגיע הבעל החמוד שלי עם הבכורה שלנו, שהייתה כל-כך נרגשת! היא כבר ראתה את אחיה בבית-החולים, אבל פה היה לנו חדר פרטי, בלי עוד נשים, בלי עוד משפחות, בלי רעש ובלי צלילים מלחיצים של מוניטור. סתם משפחה בבית מלון. קפצנו גם לקניון הצמוד וקנינו לה איזה סיכה חמודה לראש, וכל האירוע הזה היה צ'ופר אדיר בשבילה, ורגיעון אמיתי לרגשות האשם שלי.
כשהם הלכו, הלכתי לאכול ארוחת ערב. במסעדה! לא בחדר אוכל! עם בגדים! לא עם חלוק בית-חולים מדכא!
למחרת כבר היה לי קצת כוח, אז הלכתי לסדנא וקצת פטפטתי עם יולדת אחרת, שילדה באזור המרכז והגיעה לשם במיוחד. אבל מהר מאד התעייפתי, וחזרתי לחדר ופשוט נהניתי מהזוּלה. בהיתי קצת בטלוויזיה, פתרתי חצי תשבץ ורוב הזמן פשוט ישנתי.
והתינוק? הבת שלי נורא אוהבת לראות סרט של הכבש הששה עשר, שם אישה מספרת על התינוק שלה: "הוא נורא אוהב שאמא חוזרת, אבל בשביל זה אמא צריכה ללכת". כך הרגשתי גם עם התינוק שלי. כשבאתי להניק אותו, נהניתי מכל רגע והוא שמח להתחבר אלי ולינוק, וכשהלכתי, ידעתי שהוא בידיים טובות וחוצמזה – תמיד חזרתי...
לפני הלידה השנייה, נזכרתי בימים הראשונים אחרי הלידה של הגדולה, עם כל הלחץ והמבקרים והעצות של כל הסבתות. ידעתי שלא אוכל לעמוד בזה שוב כל-כך מהר, והידיעה שעוד מעט עושים לפיצי שלי ברית מילה רק הוסיפה ללחץ שלי, אז פשוט נתתי לעצמי ארכה.
בניגוד למה שחשבתי, כולם קבלו את זה בהבנה: בעלי, אחותי, אמא שלי, חמותי ואפילו הבת שלי. אז אם כולם יכולים לפרגן לי, למה שגם אני לא אפרגן את זה לעצמי?
אפילוג:
אחרי 3 ימים כבר הייתי צריכה לחזור לעולם האמיתי:
להתכונן לברית, לקחת את הילדה לגן ולחוגים ולהיכנס לבגדים הישנים שלי. אבל הייתי כבר הרבה יותר חזקה, רגועה ובטוחה בעצמי, והכל היה הרבה יותר פשוט פתאום. והכל בזכות העובדה שלא פחדתי לתת לעצמי זמן, ולא נכנעתי לרגשות האשם ולמחשבה המנקרת בראש: "באמת מגיע לי פינוק כזה?".
כי פתאום ידעתי: זה ממש לא פינוק, וזה מה-זה מגיע לי...
מלון יולדות הדסה בייבי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה